< למאמרים

הסמכות לדיון בחיוב ארנונה רטרואקטיבי – איש הישר בעיניו יעשה

14.04.19 | 11:53  

נישומים המבקשים לחלוק על חיובי ארנונה שהושתו עליהם נאלצים, לא אחת, להידרש לשאלה מי הוא הגוף המוסמך לדון בטענותיהם – מנהל הארנונה ובהמשך ועדת הערר לענייני ארנונה במסגרת הליכי השגה וערר, או שמא בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה מנהלית?

בסעיף 3 לחוק הרשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו 1976 קבועה סמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר לענייני ארנונה, לדון בטענות אלה בלבד לעניין חיובי ארנונה של נישומים:

  1. הנכס שבשלו  נדרש תשלום הארנונה אינו מצוי באזור הנקוב בהודעת התשלום;
  2. בהודעת תשלום הארנונה שמשיגים עליה נפלה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו;
  3. הנישום אינו "מחזיק" בנכס כהגדרתו בפקודת העיריות;
  4. היה הנכס "עסק" כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – הוא אינו בעל שליטה בנישום או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו נכס כבר נפרע בידי המחזיק בנכס.

חרף קביעותיו הברורות של החוק, המציינות במדויק מהם גבולות סמכותם של  מנהל הארנונה וועדת הערר, בשנים האחרונות עדים אנו למגמת בתי המשפט להרחיב את סמכויותיהם של מנהל הארנונה וועדת הערר. וזאת, בין היתר, כדי להקל על העומס בבתי המשפט.

יחד עם זאת שאלת רטרואקטיביות החיוב נותרה בסמכות ייחודית של בית המשפט לעניינים מנהליים ועל פי רוב נישום שביקש לחלוק על חיובי הארנונה שלו נאלץ לנהל הליכים מקבילים: האחד בפני מנהל הארנונה בטענות המצויות בסמכותו והאחד בפני בית משפט לעניינים מנהליים בשאלת רטרואקטיביות החיוב, מקום בו כללה הדרישה חיוב רטרואקטיבי.

 

לאחרונה פורסמו פסקי דין סותרים של בתי המשפט לעניינים מנהליים אשר בהם ציוו בתי המשפט על מחיקת עתירות שהוגשו לבית המשפט בעילה של חיוב ארנונה רטרואקטיבי אסור. עמדת בתי המשפט התבססה על כך שטרם פנייה לבית המשפט, על הנישום למצות את מסלול ההשגה והערר. כך למשל נקבע בעת"מ (מנהליים י-ם) 3844-10-16 רשת ש.דגן תעשיות בע"מ נ' מועצה מקומית מבשרת ציון (פורסם בנבו, 16.7.2018) ובעת"מ (מרכז) 31793-04-16 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' מועצה אזורית ברנר (פורסם בנבו, 24.9.2017).

כלומר, לפי פסקי דין אלה  על נישום המבקש לחלוק על חיובי ארנונה שהושתו עליו, ובכלל זה חיוב רטרואקטיבי, למצות תחילה  את הליכי ההשגה והערר בפני מנהל הארנונה וועדת הערר באותם עניינים אשר בהם מוקנית סמכות למנהל הארנונה ולוועדת הערר, ורק לאחר מיצוי הליכים אלה הוא רשאי להגיש עתירה מנהלית התוקפת את חוקיות החיוב הרטרואקטיבי. עמדה זו של בתי המשפט נועדה, ככל הנראה, להתמודד עם חוק הערר הקובע רשימה סגורה של טענות אשר בהן מוקנית סמכות למנהל הארנונה ולוועדת הערר מחד גיסא, ומאידך גיסא  עם העומס ההולך וגובר על בתי המשפט והרצון לייעל הליכים ולהפנות מספר רב ככל האפשר של תיקים  לטריבונלים מעין משפטיים.

 

אלא שעמדה זו של בית המשפט, שממבט ראשון נראית הגיונית, מביאה לבלבול ולחוסר וודאות שכן בפועל על כל נישום להחליט בעצמו "ברגע האמת" כיצד לנהוג, ותמיד ישנו החשש שאם לא תוגש עתירה מנהלית, תטען הרשות המקומית לשיהוי שיביא לדחיית הדיון בטענה. ובמילים אחרות: ההלכה אינה ברורה, אינה מחייבת ולכן יוצרת בלבול, חוסר וודאות ופוגעת בהרמוניה המשפטית.

מה גם שעמדת בתי המשפט רק דוחה את מועד הדיון בטענת הרטרואקטיביות, אך אינה מייתרת דיון של בית המשפט לעניינים מנהליים בטענה. הדיון פשוט נדחה לאחר קבלת ההחלטה של ועדת הערר ביתר טענות הנישום.

לכך יש להוסיף, כי הכרעה בטענת רטרואקטיביות במרבית המקרים נגזרת מהכרעה בשאלות עובדתיות אשר אין כל סיבה שלא יתבררו ויוכרעו בפני ועדת הערר לענייני ארנונה אשר עליה, אם ירצו הצדדים, יגישו ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים.

לפיכך, מן הראוי, כי החוק יתוקן וכי סמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר תורחב ותכלול גם אפשרות לדון בטענות של רטרואקטיביות. בהקשר זה יודגש, כי בניגוד לטענות הנוגעות לחוקיות החיוב או הפליה, טענת רטרואקטיביות החיוב אינה מורכבת מבחינה משפטית ולכן אין היגיון רב בהותרה להכרעת בתי המשפט בלבד. זאת, במיוחד לאור ההלכות המפורשות בעניין זה הקובעות באופן חד משמעי כי חיוב רטרואקטיבי הינו חיוב פסול למעט באותם מקרים בהם הוכחה תרמית או אשמה של הנישום בחיוב הרטרואקטיבי. ונציין כי ממילא, הן "תרמית" והן "אשמה של הנישום" הן שאלות הדורשות הכרעה עובדתית ולכן הגורם הנכון להכריע בסוגיות אלה הוא ועדת הערר.

ואולי כוונת בתי המשפט לעניינים מנהליים באותן פסיקות מכוונת להענקת סמכות לוועדת ערר לדון גם בטענות הנוגעות לחיוב רטרואקטיבי?

עד שהמחוקק יאמר את דברו בעניין, ינהג כל נישום כטוב בעיניו ויפסוק כל שופט בהתאם להבנתו ורצונו. נראה כי כיום ניתן למצוא בפסיקות בתי המשפט תמיכה לשתי העמדות הן לזו הגורסת כי יש למצות תחילה הליכים בפני ועדת הערר לענייני ארנונה, והן לזו הגורסת כי יש לנהל את ההליכים במקביל: הליך אחד בפני ועדת הערר והליך מקביל בטענת הרטרואקטיביות בפני בית משפט לעניינים מנהליים.