< למאמרים

הממונה על השכר באוצר יוכל לפקח על הוצאות השכר של המוסדות להשכלה גבוהה

02.09.15 | 04:27  

בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, שם לאחרונה סוף למחלוקת ארוכת שנים שנתגלעה בין המוסדות להשכלה גבוהה לבין הממונה על השכר במשרד האוצר, בכל הנוגע לחופש הפעולה של המוסדות בקביעת הוצאות השכר שלהם (בג"ץ 3250/13).

חוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985 קובע שורה של כללי פיקוח ובקרה על משרדי הממשלה, שירות המדינה וגופים ציבוריים ("גופים מתוקצבים" ו"גופים נתמכים"). בשנת 1985 קבע שר האוצר כי האוניברסיטאות הגדולות (יחד עם מספר גופים נוספים) הן "גופים נתמכים".

אחת ההוראות המהותיות בחוק יסודות התקציב אוסרת על גופים ציבוריים להנהיג שינויים בתנאי השכר של עובדיהם שלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה (סעיף 29 לחוק). בשנת 1993 הוספה לחוק הוראה המחייבת גופים ציבוריים לדווח לממונה על השכר במשרד האוצר על תנאי השכר של עובדיהם (סעיף 33א לחוק). חובת הדיווח האמורה נועדה לאפשר הפעלת סמכויות אכיפה בהתייחס לאיסור החריגה בשכר כאמור. חוק המועצה להשכלה גבוהה נחקק בשנת 1958 ונועד להסדיר את פעילותם של המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. סעיף 15 לחוק המל"ג מעגן עקרון יסוד בפעולתם של המוסדות להשכלה גבוהה - עקרון האוטונומיה העצמית ועקרון החופש האקדמי.

בשנת 1997 החליטה הממשלה על הגברת האכיפה על חריגות שכר במגזר הציבורי ובפרט הוחלט על הגברת האכיפה על גופים מתוקצבים ונתמכים. בעקבות החלטה זו נדרשו האוניברסיטאות להעביר לידי הממונה על השכר במשרד האוצר מידע על תנאי העסקתם של עובדי הסגל המינהלי הבכיר במוסדות. המוסדות התנגדו להעברת המידע, כאשר תחילה טענו כי יש בבקשה משום פגיעה בפרטיות של עובדיהם, אולם מאוחר יותר העלו טענה חדשה לפיה עקרון החופש האקדמי הקבוע בסעיף 15 לחוק המל"ג גובר על הקביעה כי הם גופים נתמכים, ולפיכך אין לכוף עליהם תנאים והגבלות בנושא שכר.

המחלקות בין הצדדים בכל הנוגע לחובה המוטלת על המוסדות לספק נתוני שכר למשרד האוצר נמשכה שנים ארוכות, כאשר במהלך תקופה זו חזרו והתחייבו המוסדות להשכלה גבוהה, בין היתר במסגרת תכנית ההבראה של המוסדות עליה הוחלט בשנת 2004 והן במסגרת "סיכום הבנות" עליו חתמו עם משרד האוצר בשנת 2009, לספק את הנתונים הנדרשים, אולם בפועל הם סיפקו מידע חלקי בלבד לממונה על השכר, אם בכלל. בסוף שנת 2012 ניתן פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בשאלת הסדר הפנסיה של הסגל האקדמי של אוניברסיטת תל-אביב. במסגרת פסק הדין, דחה בית הדין הארצי את טענת האוניברסיטה לפיה הוראת סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה גובר על הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בעקבות פסק הדין עתרו חמש האוניברסיטאות הגדולות האחרות לבג"צ והסבירו כי החלטת בית הדין הארצי לעבודה, אשר הן לא היו צד לה, אילצה אותם להביא המחלוקת המשפטית רבת השנים לידי הכרעה. בהחלטתו, קבע בית המשפט הגבוה לצדק כי השיהוי הניכר בו נקטו העותרות, כמו גם התנהגותן לאורך השנים, מצדיקים את דחייתה של העתירה על הסף.

יחד עם זאת ועל מנת להכריע במחלוקת אחת ולתמיד, נדרש בג"צ לעתירה עצמה ודחה אותה לגופה, תוך שהוא מאמץ את עמדת משרד האוצר. במסגרת ההחלטה, נקבע כי אין בחופש האקדמי שניתן למוסדות להשכלה גבוהה, על אף חשיבותו, כדי להצדיק היעדר פיקוח על נורמות שכר ראויות בהתאם לחוק יסודות התקציב. הוסבר, כי למוסדות הללו יש תפקיד ציבורי ולפיכך הם נהנים ממימון ציבורי. על כן, מן הראוי להחיל לגביהם כללים מתחום המשפט הציבורי ונורמות ציבוריות ראויות. כל זאת, תוך התאמה לאופיים המיוחד ולחופש האקדמי שניתן להם. חופש זה אין משמעותו היעדר פיקוח כלל, הוא אינו מאפשר לחמוק מכללי המנהל התקין, אינו מצדיק היעדר ריסון בתחום השכר ואינו מכשיר חריגות שכר.

עוד מאזכרת ההחלטה, כי ההנחה לפיה העותרות כפופות לחוק יסודות התקציב עמדה גם בבסיס דו"ח "הוועדה להסדרת המשילות של מערכת ההשכלה הגבוהה" בראשות פרופ' חגית מסר ירון והיא ננקטה גם בדו"ח "הועדה הציבורית לבחינת המבנה הארגוני של המוסדות להשכלה גבוהה", בראשותו של השופט (בדימוס) י' מלץ.

בית המשפט קבע כי לא עלה בידי המוסדות להצביע על פגיעה קונקרטית בחופש האקדמי שנגרמה כתוצאה מפעילות הממונה על השכר לפי חוק יסודות התקציב ולפיכך הפגיעה בחופש האקדמי, אם קיימת כזו בכלל, היא פריפריאלית בלבד. כעת נותר לראות כיצד המוסדות להשכלה גבוהה יתמודדו עם החלטת בית המשפט העליון והשלכותיה.