< למאמרים

האם טענות הגנה של הנתבע כפופות להתיישנות על פי חוק ההתיישנות?

08.04.19 | 11:28  

טענת התיישנות, היא טענת הגנה. הטענה נשמעת, בדרך כלל, מפי הנתבע, המבקש לחסום את התובע ולהדוף את התביעה.

ברם, מהו המצב המשפטי כאשר המצב הוא הפוך – קרי, התובע הוא המבקש להעלות טענת התיישנות, כנגד טענת הגנה, המועלית על ידי הנתבע? נעסוק בקשיים שמתעוררים במצב דברים שכזה, ונציג את עמדתנו ביחס למצב המשפטי הרצוי.

דיני ההתיישנות הכלליים מוסדרים בחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). קיימים הסדרי התיישנות ספציפיים נוספים, המוסדרים בדברי חקיקה שונים. רשימה זו, לא תעסוק בהם.

באורח כללי קובע חוק ההתיישנות, הוראות שונות ותנאים שונים למצבים מגוונים, כמפורט בחוק.

החלוקה העיקרית בחוק היא בין תביעות "במקרקעין" שתקופת ההתיישנות עליהן היא עשרים וחמש שנים ובין תביעות "בשאינו במקרקעין", שתקופת ההתיישנות עליהן היא שבע שנים.

ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות היא התיישנות דיונית, קרי, חוסמת את דרכו של התובע אל בית המשפט ואינה מאפשרת לו לתבוע את זכותו, אך אינה מפקיעה את הזכות (סעיף 2 לחוק ההתיישנות).

כאמור, התיישנות היא טענת הגנה ולפיכך, במצב הרגיל, היא נשמעת מפי הנתבע. ברם ייתכנו מצבים שבהם התובע הוא שיבקש להיבנות מטענת התיישנות.

כדי להדגים את הנושא נביא לדוגמא מקרה שבו פלוני מחזיק שלא כדין במקרקעין (להלן: "המחזיק"). המקרקעין רשומים בבעלותו של אלמוני (להלן: "הבעלים"), מזה 26 שנים.

הבעלים מגיש תביעה לסילוק ידו של המחזיק, בטענה כי הוא הבעלים הרשום וכי מלוא הזכויות במקרקעין מוקנות לו לרבות זכות החזקה וכי המחזיק מחזיק בה ללא כל זכות שבדין.

המחזיק מתגונן בטענה אחת בלבד והיא כי הבעלים נרשם, שלא כדין, כבעליהם של המקרקעין וכי הוא - המחזיק, הינו בעל הזכויות האמיתי.

לא נעסוק כאן בכל השאלות המתעוררות והעשויות להתעורר ובכל הטענות ההדדיות האפשריות של הצדדים, אלא בגזרה הצרה כפי שהגדרנו לעיל.

היות שעסקינן בתביעה "במקרקעין" והיות שתקופת ההתיישנות במקרקעין הינה 25 שנה, אזי אילו היה המחזיק מגיש תביעה להצהרה על זכויותיו ו/או לתיקון הרישום היתה התביעה נדחית, מפאת התיישנות. בכך, למעשה, היה מסתיים הסכסוך בין הצדדים.

על פי חוק ההתיישנות, בית המשפט לא ייזקק לתובענה על תביעה שהתיישנה (ס' 2 לחוק ההתיישנות). "תובענה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק ההתיישנות, כך: " 'תובענה' – הליך אזרחי לפני בית משפט".

לפיכך, בנסיבות שבהן המחזיק, בוחר שלא להגיש תביעה, אלא מחזיק במקרקעין בכוח, בלא זכות חוזית, הרי אם יגיש הבעלים תביעה כנגדו, לכאורה, חלוף תקופת ההתיישנות לא תחסום את העלאתן של הטענות כנגד זכויות הבעלים וכנגד נכונות הרישום, כטענות הגנה. זאת, כיוון שאין המדובר ב"תובענה" כמשמעה בחוק ההתיישנות.

במקרה כזה, נראה לכאורה, כי אם יוכיח המחזיק הנתבע את טענותיו, יזכה המחזיק והתביעה כנגדו תידחה.

נשאלת השאלה, האם קביעתה של ההתיישנות כמחסום דיוני בלבד, משיגה את המטרה, העומדת בבסיס דיני ההתיישנות.

על  הרציונל העומד בסיס דיני התיישנות, עמדה כב' הש' פרוקצ'יה בפסק דינה בע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (פורסם בנבו):

 

"תכלית מוסד ההתיישנות היא לאזן בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי, לבין אינטרס התובע הפוטנציאלי, וזאת תוך מתן הגנה לעניינו של הציבור הרחב. בעוד אינטרס הנתבע מחייב הגבלת משך התקופה בה ייחשף לתביעות וייאלץ לשמור על ראיותיו, אינטרס התובע נועד לתת לו שהות מספקת להיערך להגשת תביעתו, ולאפשר שהות למצוא פתרונות לסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. האינטרס הציבורי מצדיק אף הוא הגבלת משך הזמן להגשת תביעות, על מנת שלא להציף את מערכת המשפט בתביעות שעניינן נסב על עניינים ישנים, וכדי לאפשר לבתי המשפט לעסוק בענייני היום."

 

נראה כי השיקול המרכזי העומד בבסיס דיני ההתיישנות הוא ההגנה על אינטרס הנתבע הפוטנציאלי על ידי הגבלת חשיפתו לתביעות והימנעות מהטלת נטל בלתי סביר של שמירת הראיות, לפרקי זמן ממושכים.

תקופת ההתיישנות היא, אפוא, נקודת האיזון בין אינטרס זה של הנתבע ובין האינטרס של התובע לשהות מספקת להגנה על זכותו להיערכות לתביעה ולמציאת פתרונות מחוץ לכותלי בית המשפט. בצד זאת, מוצג גם האינטרס הציבורי, של יעילות מערכת המשפט ומניעת הצפתה בתביעות ישנות, במקום שתעסוק בענייני היום.

על רקע האמור, קשה שלא לתהות האם קיימת הצדקה להבחין לעניין התיישנות, בין הגשתה של תובענה (שתהיה כפופה להתיישנות) ובין העלאתה של טענת הגנה, באותו העניין ממש (שלא תהיה כפופה להתיישנות). אם קיים אינטרס בהגבלת חשיפתו של הנתבע לתביעות, מה טעם במתן אפשרות להעלות אותן הטענות כטענות הגנה, בחלוף תקופת ההתיישנות?

 בשני המקרים ייאלץ מי שמועלית כנגדו הטענה, להתמודד עם הטענה המשפטית בחלוף זמן רב. בשני המקרים, יידונו הטענות ויוכרעו באופן זהה ולפיכך שמירת הראיות היא הכרח (ונטל) בשני המקרים. הוא הדין באשר לאינטרס הציבורי במניעת התדיינויות, בעניינים שאבד עליהם הכלח.

נראה גם כי במידה רבה מה שיבדיל בין פלוני שייפגע מהעלאת טענות שהתיישנו, כטענות הגנה ובין חברו שלא ייפגע מכך, הן נסיבות שרירותיות לחלוטין, כגון האם בידי הנתבע לכפות על התובע את זכותו, חרף ההתיישנות, אם לאו (כמו בדוגמא שלעיל).

 נראה כי בהחלט יש מקום לבחון נושא זה ולבדוק שמא יש מקום לעדכן את דיני ההתיישנות, כך שהתיישנות בעניינים אזרחיים תהיה התיישנות מהותית ולא דיונית וכך שלא תותר גם העלאתה של טענת הגנה בחלוף תקופת ההתיישנות.