< למאמרים

ביהמ"ש העליון מחמיר את הענישה לעבירות צווארון לבן

23.11.15 | 11:51  

ביהמ"ש העליון דחה את ערעורם של מנכ"ל רשת שופרסל בע"מ ("שופרסל") לשעבר, אפרים רוזנהויז, וסמנכ"ל הסחר לשעבר, אליעזר גידור, ("רוזנהויז" ו"גידור", בהתאמה, וביחד: "המערערים"), והותיר את הרשעתם בעבירות של ניסיון לעשיית הסדר כובל, לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח- 1988 ("החוק") על כנה. בעוד שעונשו של גידור הומר לעבודות שירות לצד קנס כספי גבוה, רוזנהויז ירצה מאסר בפועל ויישא בקנס גבוה אף יותר. חומרת הענישה, שאינה עולה בקנה אחד עם פסיקות מקלות של ביהמ"ש בעניינים דומים מהעשור האחרון, ככל הנראה מצביעה על שינוי תפיסה בחומרתן של עבירות צווארון לבן, ובפרט בנוגע לדיני ההגבלים העסקיים.

עיקר הדיון בהחלטת ביהמ"ש נסב סביב הגדרתו ותחולתו של סעיף 2(א) לחוק, הקובע מהו הסדר כובל, אשר נתפס בעיני ביהמ"ש כעבירת הליבה של דיני ההגבלים העסקיים [ההדגשות אינן במקור]:

2(א) "הסדר כובל הוא הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר."

מערכת המשפט רואה באיסור לעשיית הסדר כובל כאבן היסוד של החוק, המשקפת את הרעיון המרכזי שבסיס דיני ההגבלים העסקיים, והוא הגברת התחרות במשק. הלך רוח זה מבוסס על הנחת יסוד, לפיה תחרות חופשית תביא לשיפור איכות המוצרים הנמכרים במשק, להגדלת הכמות המוצעת, שיפור השירות שניתן למשתמשי הקצה ולתמחור מיטבי. כמו כן, מנקודת מבט מאקרו כלכלית, ניתן לומר שיישום החוק יוביל לחדשנות ולהתייעלות, ומכאן שיגדיל את הרווחה והתועלת המצרפית במשק.

במקרה הנידון, הואשמו המערערים בכך שבשלהי שנת 2008, יצרו קשר עם ספקים משותפים של שופרסל ושל רשת מתחרה שלה ("הספקים" ו-"מגה", בהתאמה), וניסו להגיע עמם להסכם לפיו יחדלו מלהציע למגה מוצרים במחירי הנחה. משלא הסכימו הספקים לבקשתם, נקטו השניים בסנקציות כלפיהם, בדרך של הוצאת מוצרי הספקים ממגוון המוצרים שמוכרת שופרסל.

ביהמ"ש קבע כי במעשיהם כאמור, השניים פעלו ליצור הסדרים כובלים אנכיים בין שופרסל ובין הספקים, הסדרים אשר לו התגבשו, היה בהם כדי להשפיע במישור האופקי על התחרות שבשוק הקמעונאות, ולהביא לעליית המחיר אותו היה משלם הצרכן שבחר לרכוש את מוצריו במגה.

בהחלטתו, נימק ביהמ"ש לפרוטרוט את יסודות העבירה שבעשיית הסדר כובל, ודחה מכל וכל את טענותיהם של המערערים. כך למשל, טענו המערערים כי חילופי הדברים בינם ובין הספקים נאמרו בהחלטה רגעית ומתוך חמת זעמו של רונזהויז, ומשכך לא מתקיימת דרישת המסוימות שבהגדרת ה"הסדר" בס' 2 לחוק. ביהמ"ש בתגובה עמד על האבחנה בין הגדרת ה"חוזה" שבחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 ("חוק החוזים"), ובין "הסדר", כהגדרתו בחוק. בעוד שבחוק החוזים, עסקינן בשני צדדים המתקשרים בהסכם מתוך ידיעה כי עלולים השניים ביום מן הימים לבקש את אכיפת החוזה בביהמ"ש, כאשר מתקשרים צדדים בהסדר כובל, הרי שהדבר נעשה מתוך ידיעה כי הם עוברים על החוק, על כן אין להם כוונה להתקשר בהסכם בר אכיפה. לכן השתכללות הסדר על-פי דיני ההגבלים העסקיים, אינה טעונה עמידה בתנאי המסוימות שבחוק החוזים, אלא די ברמה מינימלית של הבנה משותפת בין הצדדים לשם יצירתו.

כמו כן, ביהמ"ש בחן בהרחבה את יסוד הפגיעה בתחרות, קרי, העלילות (האפשרות) שכתוצאה מההסדר הכובל, תפחת או תיפגע התחרות ("מבחן העלילות"). המערערים טענו כי על-פי ס' 2 לחוק, הסדר כובל נעשה רק כאשר התחרות נפגעת בין הצד שמגביל את עצמו ובין מתחריו, ואילו במקרה דנן, ההגבלה לכאורה הושתה על הספקים, בעוד שהתחרות הינה בין הקמעונאים, שופרסל ומגה. אולם ביהמ"ש דחה את פרשנות המערערים, וקבע כי פרשנות צרה כאמור לעיל חותרת תחת האינטרס הבסיסי של החוק, והוא הגברת התחרות במשק. מכאן עולה כי רצון ביהמ"ש להכווין את המשק לצמיחה והתייעלות, ובכך להגביר את הרווחה המצרפית, הובילה להענקת פרשנות תכליתית ורחבה ככל האפשר לסוגיות מדיני ההגבלים העסקיים, ובפרט כאשר עסקינן בשוק קמעונאות המזון, אשר קהל לקוחותיו מונה את כלל הציבור. עוד קבע ביהמ"ש כי אין חובה לערוך ניתוח שוק בכל מקרה ומקרה על מנת להכריע האם מתקיים מבחן העלילות, אלא שכל מקרה ייבחן לגופו. ביהמ"ש ציין כי בדוח השוואתי שבחן את ריכוזיות שווקי המזון מבין כלל מדינות ה-OECD, דורג שוק המזון בישראל במקום החמישי הריכוזי ביותר בשנת 2009. נתון זה, לצד דו"חות המראים כי שופרסל ומגה מחזיקות יחד בכ-60% משוק המזון הקמעונאי בישראל, הביא את ביהמ"ש לכלל מסקנה כי מתקיימות הנסיבות לקבוע שיצירת הסדר כובל, כפי שניסו לעשות המערערים, הייתה פוגעת בתחרות בשוק הקמעונאי בצורה ניכרת.

באשר ליסוד ה"כבילה" שבס' 2 לחוק, עמד ביהמ"ש על הבעייתיות שבהגדרתו והחלתו. כך צוין, כי בעוד שכל הסדר מסחרי כובל במידה מסוימת, את אחד הצדדים להסכם, ומכאן הצורך לפרש את יסוד הכבילה באופן מצומצם, ישנה תמימות דעים בספרות האקדמית הסבורה כי יסוד זה אינו המקום המתאים לצמצום הוראות החוק, וכי יש טעם בכך שכל עסקה בעלת חשיבות למשאביו החופשיים של העסק, תישאר במעגל הפיקוח. אמביוולנטיות זו, הובילה את ביהמ"ש לקבוע כי אין לתת משקל רב ליסוד הכבילה בבחינת שאלת ההסדר הכובל בעניין זה.

בהחלטתו הנ"ל, קבע ביהמ"ש באופן חד משמעי את מידת הענישה הראויה לשיטתו לעבירות "צווארון לבן. אומנם עבירות מסוג זה הינן סטריליות לכאורה, ונטולות אלמנטים שכיחים יותר של עבירות פליליות, כגון אלימות ותוקפנות, אולם המשמעות הכלכלית- חברתית של חומרתן עשויה להיות בעלת השלכות פוגעניות אף יותר, הן לפרט, והן במישור הציבורי. בנוסף, תכלית ההרתעה שעומדת בבסיס הענישה, ובפרט כאשר עומד לנגד עיני הנאשם הפוטנציאלי עונש מאסר בפועל, עשויה להגשים את מטרתה באופן יעיל יותר דווקא בעבירות אלו.

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי, ואינו משמש תחליף לייעוץ משפטי. לקבלת פרטים נוספים או ייעוץ בעניין זה ניתן לפנות לשביט, בר-און, גל-און, צין, יגור ושות', משרד עו"ד.